כמעט בכל קבוצת ילדים, למשל בגן או כיתה ניתן למצוא ילד אחד (או ילדה כמובן) או אפילו מספר ילדים שמוגדרים כביישנים. ילדים שמתנהגים בהססנות וחוסר בטחון, מופנמים, ממעטים להצטרף לפעילות קבוצתית, מתחממים לאט, נצמדים להוריהם ביציאה מהבית למקום אחר. ילדים שמעדיפים לשחק בשקט בצד, עם חבר אחד או עם עצמם. חלק מהילדים הביישנים ממעטים לדבר בסיטואציה חברתית, וחלקם ימנע מלדבר, תופעה שנקראת אילמות סלקטיבית – ילד שמסוגל לדבר (ובדרך כלל יעשה זאת עם הוריו), לא מדבר בסיטואציות מסויימות. במקרים מסויימים ביישנות תאובחן כחרדה חברתית, במיוחד אם היא מגבילה מאוד ומלווה בסימפטומים גופניים כגון דופק מואץ, זיעה, שיתוק ו/או רעד. בחלק מהמקרים ביישנות בילדות תתחזק ותאובחן כחרדה חברתית בגיל מאוחר יותר.

רבים מתייחסים להתנהגות מופנמת וביישנית כאל תכונת אופי של הילד. כמו שיש ילדים שמעדיפים פעלתנות וחברה, הם סוברים כי יש ילדים שמעדיפים בדידות ושקט ולכן יש לקבל את נטייתם הטבעית. עם זאת צפייה ברבים מהילדים הביישנים מראה שהם אינם מסופקים ומאושרים במצבם. ילדים אלה יצפו מהצד על המתרחש בקבוצה, אך יהססו להצטרף אליה. הם מביעים עניין בפעילות היצירתית או החברתית אך הם לא חלק ממנה. חלקם מנסים להצטרף אך נסוגים אחורה בתסכול ואומללות. הם לא משתתפים בפעילות בה הם כן לוקחים חלק בביתם למשל. חלקם מביעים חרדה עצומה בעת היותם בקבוצה, כלומר לא מדובר פה על העדפה בלבד אלא על קושי אמיתי.

אני טוענת כי במקרים רבים הביישנות היא מגבלה שמונעת מהילד לפעול כרצונו, ולא העדפה רצונית וחופשית ולכן נראה שיש כאן מעין מחסום שיש להתגבר עליו ולא תכונת אופי. לילד תכונות אופי רבות שלא באות לידי ביטוי בגלל ביישנותו. חיזוק נוסף לכך הוא שחלק מהילדים שהתנהגו בביישנות בגיל צעיר לא יראו ביישנות בגיל בוגר יותר, קשה להניח שהם שינו את אישיותם באופן קיצוני והסבר מתאים יותר הוא שהם התגברו על קושי מסויים והתנהגותם השתנתה בהתאם.

ביישנות וערך עצמי נמוך

הסבר מקובל אחר לביישנות אצל ילדים הוא שביישנות נובעת מתפיסת ערך עצמי נמוך. הסבר זה, שיכול להתאים במקרים רבים של ביישנות אצל מבוגרים, אינו מתאים למקרים רבים שבהם מוצגת ביישנות אצל ילדים. ילדים רבים מראים את סימני החרדה והביישנות כבר בהיותם תינוקות או פעוטות  למשל - לא מתקרבים לדודות, בוכים יותר ליד זרים, סובלים ממקום הומה, לא מסתגלים למשפחתון. ערך עצמי מתפתח עם הזמן בעקבות תגובות הסביבה לילד ובעקבות חוויותיו, ולכן לא ניתן לומר שתינוק שחרד חברתית סובל כבר מדימוי עצמי נמוך. בנוסף, בעבודתי עם ילדים שנוטים לביישנות פגשתי בדרך כלל הורים המתפקדים היטב ומעניקים להם אהבה ותשומת לב רבה שמחזקת את ערכם העצמי.

חשובה ביותר היא העובדה שרוב הילדים שמתנהגים בביישנות בקבוצה, מתנהגים בחופשיות בביתם וכאשר הם נמצאים עם דמות אחת או שתיים, מוכרות ואהובות. הם פטפטנים, פעילים, צוחקים ואפילו משתוללים. בזמן זה כאשר הם נינוחים, הם יראו בטחון ביכולתם לבצע משימות שונות ואפילו יעידו על עצמם שהם חכמים, חזקים, מוכשרים ואהובים. ערך עצמי מורכב אמנם ממספר דימויים שיש לילד על עצמו ולכן לא נצפה שיהיה קבוע ויציב לכל מצב. עם זאת לא סביר שילדים שנצפים כבעלי תחושת ערך עצמי גבוה במצבים מסויימים יאבדו אותו כליל כאשר הם נקלעים למצב שונה.

הקשר בין ערך עצמי לביישנות הוא במקרים רבים הפוך – הביישנות מובילה לערך עצמי נמוך ולא להיפך. כאשר ההתנהגות הביישנית נמשכת מגיל הגן לגיל בית הספר, הילד חווה שוב ושוב תסכולים וחוסר הצלחה בכיתה, הוא אינו מצליח להביא לידי ביטוי את כישוריו בתחום הלימודי וכן בתחום החברתי ולכן מרגיש כלא-מתאים ואף נחות לעומת אחרים. גם האחרים, תלמידים ומורים, לא מודעים או לא מעריכים נכון את תכונותיו ולעתים מראים אדישות לקיומו בכלל. ילד ביישן עלול לפתח דימויים שליליים על עצמו ועל יכולותיו. כל זה מוביל לחוסר בטחון עצמי ומקשה על התמודדות עם מצבים נוספים ונוצר מעגל שמחזק את עצמו. תהליך זה מאשש את הצורך להכיר בקשייו של הילד הביישן, לטפל ולחזק אותו כבר בגיל צעיר.

אך כאמור לעיל, אצל ילדים צעירים, ערך עצמי ירוד בדרך כלל לא נצפה והם מראים בטחון עצמי בסיטואציות מוכרות מאוד. אם כן, מה יכול להסביר את העובדה שילדים מסויימים נאלמים דום כאשר הם נמצאים בסיטואציה חברתית, או במקום פחות מוכר?

התנהגויות שכיחות עם ביישנות

נראה כי ילדים אלה אינם מסוגלים להתמודד עם עוצמות הרעש, המגע והתנועה שילדים אחרים מקבלים בקלות. התנהגויות אלה יכולות להיות מוסברות ע"י קושי בויסות תחושתי. קושי זה נמצא לעתים קרובות מאוד אצל ילדים ביישנים אך לרוב אינו מאובחן ואינו מטופל.

ויסות תחושתי הוא תהליך המתרחש במערכת העצבים ובמוח וכולל קליטה ועיבוד של גירויים באמצעות החושים שלנו – ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע וכן מידע על שיווי משקל ותנועה. אצל חלק מהילדים תהליך זה משתבש ויש להם סף גירוי נמוך, כלומר רגישות יתר לגירויים. ילדים עם רגישות זו יחוו אי נוחות עד כאב גם לגירויים שנחשבים קלים ע"י ילדים אחרים ולכן יגיבו במתח וחרדה. למשל, מגע עדין על היד יכול להחוות כלוחץ. ילדים שרגישים למגע יטו להתרחק מאנשים ובעיקר מילדים בגלל התנועה הרבה שלהם והיותם בלתי צפויים. ילדים רגישים אינם יכולים לסבול צפיפות והמולה ויגיבו בחרדה. למעשה גם פעולות יומיומיות כמו עמידה בתור, הן בדרך כלל קשות להם בגלל המגע הקרוב מלפנים ומאחור ובגלל החשש לדחיפות.

בנוסף אצל ילדים ביישנים רבים שהם רגישים למגע נמצא גם רגישות לרעש. המערכת התחושתית של ילדים אלה קולטת רעש בעוצמה רבה יותר מכפי שהיא ולכן יקשה על ילדים אלה להימצא בסביבת ילדים רועשים (המולת הגן, שירה בקבוצה), וכן בסביבה בה מושמעת מוסיקה כגון במסיבה או הופעה.

לליקוי במערכת הויסות החושי סימנים רבים למעט ההימנעות מהימצאות בהמולה ורעש. ביטויים נוספים לדוגמא: רגישות לבדים מסויימים או תוויות הבגדים, קושי ללכת יחף על חול או דשא, הימנעות ממשחק מלכלך, קושי לחפוף או לשחות בגלל פחד מהרטבת הפנים, בררנות באוכל והימנעות מאכילת מאכלים בעלי מרקם מסויים או מערבוב מזונות. צורך לשטוף ידים ולנגב  מייד במקרה שכפות הידיים מתלכלכות, ותגובה חזקה לשפשופים, שריטות ועקיצות יתוש. ישנם ילדים עם רגישות יתר למגע שנרתעים אפילו ממגע קרוב עם הוריהם, אבל רוב הילדים הרגישים כן אוהבים חיבוק קרוב של הורה.

ליקוי נוסף בויסות תחושתי הוא תת-רגישות למגע. ילדים עם תת-רגישות (כלומר סף גבוה לגירויים) לא יחושו היטב במגע על עורם ולכן יחפשו יותר מגע ע"י התחככות עם חפצים שונים, מגע קרוב, לחיצה ושפשוף חפצים, חיבוק חזק ולעתים הכאה. זהו ליקוי שונה שבדרך כלל מוביל להתנהגות פעילה של הילד, שנתפס כחסר גבולות עד תוקפן. עם זאת אצל ילד ניתן לעתים למצוא שילוב של שתי התופעות והילד יהיה רגיש לדברים מסויימים ובמצבים מסויימים, אך יראה תת רגישות וחיפוש חושי במצבים אחרים.

הורים לילדים רבים (ובהם ביישנים לא מעטים) מכירים את הסימנים לרגישות יתר תחושתית שפורטו לעיל, והתרגלו למציאות היומיומית שהם מכתיבים – כגון מציאת בגדים נוחים, הפרדת מזונות – אך לא מכירים בקשר שבין קשיים אלה לבין התנהגויות וקשיים אחרים של הילדים בעת היותם בקבוצה. קושי בעיבוד חושי לא מוכר גם לחלק מאנשי ההוראה והטיפול ולכן לא יאובחן על ידם או יאובחן ויטופל בטעות כקושי אחר – כהפרעת קשב, קשיי תקשורת, הפרעות התנהגות, חרדת נטישה ועוד.  אילמות סלקטיבית, שהיא במקרים רבים תוצאה של ליקוי בויסות תחושתי עלולה להיות מאובחנת בטעות כליקוי שפתי או כליקוי תקשורתי (על רצף האוטיזם) ולכן לא מטופלת נכון.

ילדים ביישנים רבים וכאלה הסובלים מאילמות סלקטיבית, סובלים למעשה מליקוי בויסות תחושתי, חווים מצבים שונים כמאיימים ולכן מגיבים בצורה הטבעית להם ביותר – התגוננות והימנעות. האבחון המדוייק של הגורם לביישנות עוזר להורים להבין את התנהגותו של ילדם, ומפחית את הדאגה, האכזבה והכעס שהורים חווים לעתים בעקבות התנהגותו 'הלא הגיונית'. אך חשוב לא פחות, הליקוי ניתן לטיפול, הסימפטומים ניתנים לשיפור, וההתנהגות החברתית של הילד יכולה להשתנות בטווח הקצר והארוך.

הבנת הגורם לביישנות היא הצעד הראשון בדרך לטיפול. דרך הבנת הקושי, ההורים מבינים את ההתנהגות הביישנית והחרדה של ילדם והבנה זו מפחיתה את חרדת ההורים, משפיעה על ציפיותיהם ומפחיתה את הלחץ מהילד.

ההמלצה הראשונה שלי להורים לילדים רגישים שמגיבים בביישנות היא להשתדל ליצור סביבה נוחה לילד כדי להפחית את החרדות שלו ולתת לאופיו האמיתי לבוא לידי ביטוי. יש להימנע ממקומות הומים ומסיבות, ואם נמצאים בהם לאפשר לילד להיצמד להורה או לשבת בצד כרצונו, ללא ביקורת או לחץ. דחיית כניסה לגן או מציאת משפחתון קטן, עד שהילד יראה הסתגלות מסויימת לקבוצת ילדים. ניתן לבקש מקרובי משפחה לא "להתנפל" על הפעוט בחיבוקים ונשיקות אלא לאפשר לו זמן התחממות. מומלץ להזמין לפגישות משחק רק ילד או ילדה אחת וכאלה שהילד הרגיש מסתדר עם אופיים. אני ממליצה להקשיב להעדפות הילד בנושא בגדים, אופן הרחצה ואוכל (לעתים יש צורך לבשל אוכל מופרד במיוחד) ולהתעקש איתו רק על דברים שחשובים לכם באמת.

כדי לשפר את ויסות המערכת התחושתית ניתן לבצע מספר פעולות, עיסויים, ותרגילים שירגילו את הילד לתחושות שונות ולמגע עם חומרים שונים דרך משחק. כמו כן אני ממליצה מאוד על חיזוק מוטורי ע"י עידוד ריצה, טיפוס, התנדנדות ועוד.

חשוב ביותר לחזק את הילד על כל יכולת שהוא מגלה ובכל תחום, וחשוב עוד יותר להימנע מתיוגו כביישן ע"י ההורים והסביבה. יש לזכור שהתנהגותו ביישנית, אך זוהילא הגדרתו ואופיו. בהחלט כדאי להעיר לאחרים אשר שואלים או מעירים לכם שהילד ביישן ולתקנם בתשובות כגון: "הוא לא ביישן, פשוט הרעש כאן מפריע לו", או "כרגע הוא בוחר לא להצטרף למשחק". באמצעות מסרים אילו הילד לומד כי אתם לא נבהלים מהתנהגותו אלא מקבלים אותו כמו שהוא וסומכים עליו שיוכל להתנהג אחרת.

חשוב כי ההורים יעברו הנחייה מתאימה לעבודה עם ילד רגיש וביישן ע"י מטפל שמכיר את התופעה. בטיפול ניתן ללמוד כיצד ליצור את הסביבה הנוחה לילד, כיצד לחזקו ומתי ובאיזה אופן להעלות את הדרישות בהדרגה. חלק מהליווי הוא הנחייה על הטיפולים התחושתיים והחיזוקים המוטוריים שיקלו על ביטויי התופעה. בגלל דפוס ההימנעות מחברה של ילדים בעלי רגישות יתר תחושתית, יש לילדים אלה פחות ניסיון חברתי שעלול להתבטא בקושי וחוסר בטחון ביצירת קשרים חברתיים בגיל מאוחר יותר. ניתן להתגבר גם על קושי זה ע"י חיזוק קשרים אחד על אחד בתחילה, עידוד ותיווך נכונים.

טיפול נכון וגם השפעת הזמן, מובילים להקלה משמעותית ברגישות היתר התחושתית ולכן בגיל בית הספר (ובמקרים רבים עוד בגיל הגן), הילדים הרגישים יראו תגובתיות נמוכה לרוב הגירויים שהפריעו להם מאוד בעבר. גם ההתנהגות המופנמת והביישנית הנלווית לליקוי התחושתי, וחוסר הבטחון העצמי שהתפתח בגינה יכולים להשתפר ואף להיעלם כליל ע"י חיזוק ותמיכה נכונה בילד. במהלך שנות נסיוני עם שני ילדי, ועם ילדים איתם עבדתי, פגשתי ילדים צעירים רבים שהיו רגישים, סגורים, ביישנים, וחלקם אף סבלו מאילמות סלקטיבית, אשר בהדרגה נהיו משוחררים, בטוחים בעצמם ואף פעלתנים מאוד.

עם זאת מחסום הביישנות עלול להישאר לתקופת חיים ארוכה יותר אם קשייו של הילד לא יאובחנו ולא יטופלו או יתפסו על ידי הסביבה כתכונת אופי מולדת וקבועה. הנבואה תגשים את עצמה, והילד יכנס למעגל חיזוק חוסר הבטחון שתואר לעיל.

כאן המקום של הורים ומחנכים, להתייעץ וללמוד כיצד לקבל, לעודד ולקדם ילדים שנוטים לביישנות כדי שיוכלו להשתחרר ממגבלה זו ולאפשר לאופיים להתבטא.

אשמח לענות לשאלות ופניות בנושא זה.